יהיו מזונותיך תרופותיך ותרופותיך מזונותיך
רובנו מכירים את הציטוט הזה של היפוקרטס, אבי הרפואה.
הרעיון של מזון מרפא, קיים כבר מעל אלף שנים. הנושא הזה מופיע בטקסטים רפואיים עתיקים, ורפואה תזונתית היתה חלק בלתי נפרד מרפואת העבר. ישנן עדויות מהמאה השנייה והשלישית לספירה על רופאים שטיפלו בחוליהם באמצעות תזונה מותאמת אישית.
תרבויות מסורתיות קישרו בהדיקות בין מזון ובריאות. מזונות רבים נחשבו בעלי סגולות מיוחדות בטיפול ובמניעת מחלות, ולרוב הידע לגבי אלו הועבר בזהירות מדור לדור.
אז מה קורה היום? העידן המודרני בו אנחנו חיים, והשימוש ההולך וגובר ברפואה מבוססת ראיות (Evidence Based Medicine), מהווה הזדמנות די מרתקת להתחיל לחקור את האמונות והמסורות הללו יותר לעומק, ולהבין באמת את התפקיד של מזונותינו כתרופותינו. הרבה פעמים היום אנחנו שומעים על רכיבים כאלו ואחרים שמיוחסים להם תכונות רפואיות. היום הרבה פחות נפוצות מחלות של חוסרים תזונתיים. צפדינה פחות או יותר נעלמה מן העולם.
אבל יחד עם זאת, אנחנו שומעים עוד ועוד על מזונות ורכיבים מסוימים שמתייחסים אליהם כאל "מזונות על" מבלי להתייחס למזון השלם, או לתזונה בכללותה.
הנה דוגמא: ויטמין C נחוץ לפעילות תקינה של הגוף. מבלי ויטמין C כלל- נחלה בצפדינה (כמו מלחים בעבר הרחוק מאוד). כדי להימנע ממחלת היעדר ויטמין C, אנחנו יכולים לאכול תפוז. אבל אנחנו לא מסתכלים על תפוז כבעל פעילות רפואית, נכון? לעומת זאת, אנחנו יכולים גם לרכוש תוסף תזונה של ויטמין C. התוסף הזה לרוב יכיל כמות גבוהה בהרבה מזו הנחוצה על מנת להימנע מצפדינה, וכשאנחנו חושבים על התוסף, רבים מאיתנו כן יסתכלו עליו כאל תוסף בעל פעילות רפואית.
בואו נחזור לצפדינה. המחלה הוזכרה לראשונה על ידי הרופא היווני היפוקראטס במאה ה5 לפנה"ס- הוא תיאר מחלה שפרצה בקרב חיילי הצבא וסימניה חניכיים פגועות וכאבי רגליים. דיווחים מימי הביניים מתארים מגפות בעיקר בקרב חיילים שסימניהם זהים לצפדינה אך ללא מרפא. עם התפתחות כלי השיט והתארכות המסעות בים תועדו מקרים רבים של צפדינה שגרמו למוות בקרב יורדי הים. בין המאה ה-16 ל-17 תוארו מקרים שרופאו עקב מתן צמחים ומזונות מסוימים ליורדי ים ולבני אדם אחרים שנפגעו (כמו פקעות ורדים שכשחולטים אותן מקבלים ויטמין C). מן המאה ה-18 הצפדינה הופיעה בעיקר בקרב יורדי ים וגרמה לחללים רבים הצי הבריטי. אנשי הצי ההולנדי לא נפגעו - כנראה עקב אכילת כרוב כבוש (למרות שאין בו הרבה ויטמין C, יש מספיק למנוע את הופעת המחלה). באמצע המאה ה18, לאחר שמתו יותר ממחצית אנשי משלחת בריטית שכללה 2000 בני אדם, החל James Lind, רופא הצי האנגלי לחקור את גורמי המחלה. בשנת 1747 ערך לינד את המחקר הראשון המתועד בתזונה קלינית: הוא חילק את המלחים חולי הצפדינה שבטיפולו לקבוצות, ולכל קבוצה נתן מזון או חומר שונה: מיץ תפוחים, חומצה גופרתית, תפוזים ולימונים, חומץ, תרופה מאגוזי מוסקט או מי ים. במהלך הניסוי גילה לינד שאכילת פירות הדר ותפוחי עץ מביאה לריפוי מחלת הצפדינה והשפעתם של הראשונים מהירה בהרבה.
אז מה אני מנסה לומר? המטרה של אוכל, היא לשמור אותנו בחיים. כאשר אנחנו אוכלים טוב, אנחנו לא רק נחיה, אלא נשגשג- הכוונה היא שנרגיש טוב!
זה דורש מאיתנו להסתכל על התמונה הגדולה, לחשוב על כל הצרכים התזונתיים שלנו בצורה שתוביל לאורח חיים בריא, וגם להסתכל על הפרטים הקטנים כדי להתאים אותם לצרכים האישיים של כל אחד מאיתנו. מזון יכול לשמש כמנוף להרגשה טובה מדי יום, ואולי זאת התרופה הטובה מכל?
